י"ג אלול תשכ"ד

זו הייתה הנסיעה הראשונה שלי לרבי. חודשים רבים, למעשה כל הקיץ, הכינונו עצמנו לנסיעה. קבוצת בחורים התארגנו, ביניהם ישראל ליפסקר, משה לויטין, ישעיהו הרצל מ"תורת-אמת", נתן אשכנזי, צבי ויגלר, חיים יהודה רבינוביץ, יוסף אייזנבך ועוד תמימים. דאגנו להתוועד מידי כמה שבתות עם זקני כפר חב"ד כר' רפאל כהן, ר' זושא דבורץ ועוד. חלק מהתמימים היו נוסעים לשמוע חסידות בתל-אביב אצל ר' משה גורארי' ושיעורי תניא אצל הרב יודאסין שאומר שיעורים בבית הכנסת ברחוב יבנה בתל-אביב. כל זה לא היה לרוחו של המשפיע ר' שלמה חיים שנודע לו על זה ונזף וסנט בנו מדי פעם על כך בהתוועדויות הידועות שלו. כשלעצמו לא עודד כ"כ ר' שלמה חיים את נסיעתנו, כך שההתארגנות שלנו לנסיעה הייתה פרטיזנית מעט. חשנו שאין לנו גיבוי מההנהלה, והחלטנו – יוצאים לדרך. הנהלת הישיבה הערימה קשיים על נסיעתנו, ואבי שי', בל נשכח, היה המנהל והוא לא נמנה על אלו שאמרו "בני הוא 'מיוחס', יוצא מן הכלל"... בכל זאת, משאת-הנפש לנסוע ל"בית חיינו" עמדה במרכז והקשיים נדחקו לצדדים. זכורני כי בלילה שלפני הנסיעה שהה בביתנו החסיד הרב ברוך שיפרין, שנמנה על חסידי חב"ד והיה שו"ב בפריז (הוא היה מידידי הישיבה) והוא עודדני לא לוותר ולנסוע. יתכן שגם עובדת שהותי הממושכת במחיצתו של סבי החסיד הרב אברהם פאריז (שמאז עברה הישיבה לכפר-חב"ד בי"ג כסלו תשכ"ג הייתי בא לעזרתו בספרייה של קה"ת) עשתה את שלה. הוא היה מטיף לי הרבה על ההתקשרות לרבי ומפיו נטפו "אמרי שפר" בנושא זה. הסבא עצמו נסע אף הוא עמנו באותה טיסת 'אל-על'. היום כבר מותר לגלות (ולמי שזוכר את התקופה הדבר לא היה בגדר "סוד" גם אז) כי פשוט לא היה לו כסף לנסוע. וכיצד נסע בכל זאת? ייבדל לחיים טובים וארוכים הרב זלמן גוראריה שלח לו מארצות הברית כסף לנסוע. ואכן מה רבה הייתה ההתרגשות כשנפגשו ב-"770" ונפלו איש על צווארי רעהו. לפנות בוקר ביום שישי ערב שבת קודש פרשת כי תצא נחת המטוס בנמל התעופה על שם קנדי. אחרי נסיעה ארוכה עם חניה בהולנד זוכים ל"קבלת פנים חב"דית" באדמת ארצות הברית. שמואל בוטמן ושמואל הבר באו לפגוש אותנו עם עוד בחורים שאינני מכיר. הבאתי עמי שי לארה"ב. ארגז ובו סידורי כיס חדשים שנדפסו על ידי קה"ת לראשונה בארצנו הקדושה. חלק ניכר מהם היה מיועד לרבי, וב"יחידות" של אותו חודש חילק הרבי לכמה וכמה סידורים אלו. מקבלי פני הביאוני לראשונה ל"770". במקום בו נמצאים בדרך כלל היהודים שנכללים בגדר "משכימי קום" לעבודה, החסידים הרב ישראל שמעון קלמנסון (מי שזכה אחר כך לכינוי "השוחט של הרבי"), הרב זלמן בוטמן, הרב געציל רובאשקין, ר' הענדל ליברמן, ר' שמואל דער שניידער ועוד. התרגשות רבה אוחזתני כשאני חש שאני אכן נמצא ב-770 משאת נפשנו. – במידה מסוימת אני נזכר בתיאור של הרבי ריי"צ ב"ליקוטי דיבורים" על אווירת חודש אלול בליובאוויטש – ביקור קצר בבית-חיינו על חדריו ומבואיו, אח"כ חברי הת' שמואל הבר לקחני ל"פנימייה" של הישיבה. שם, בבניין הישיבה ברחוב טרוי שוכנים הבחורים אברהם (בומי) פרידלאנד, שלום בער ליפסקר, אברהם לוין, שלמה גלעדי, אברהם שער, אלימלך צוויבל, אחי נתן וולף, הירשל שיפרין וישראל לאבקאווסקי. המקום לא הכי מסודר ונקי וכנראה מקיימים כאן כפשוטו את אמרת חכמינו "ועל הארץ תישן". הנחנו את החבילות שלנו וסידרנו מקום למנוחה. משם הלכתי למשרד הישיבה – חדרון קטן ב-770 – והכוונה לקיטון הקטן של הרב דוד רסקין. הוא אישר את שהותנו. ב"מזכירות" פוגשים באברך צעיר וחביב, הרב בנימין קליין. בתקופה הקצרה מאז החל לעבוד כאן הוא מתחבב במהירות על האורחים שבאו. מגלה התעניינות בכולם ורוצה לדעת מה קורה בחב"ד באה"ק, מי וכמה הגיעו לחגים, מה המצב הכלכלי של הישיבה, מה המצב החברתי בכפר חב"ד ועוד. מעניין, כל המשרדים ב-770 הם קיטונות קטנים ואין כאן שום משרד מרווח כדבעי. ובכל זאת, מכאן אורה יוצאת לכל העולם כולו. כאן הוא מקור חיים המזרימים חיוניות ויראת שמים טהורה. ומעין מה שאמרו חז"ל "מעולם לא אמר אדם צר לי המקום שאלין בירושלים" – שלימות היראה – שכאן הוא בסיסה המרכזי. לאחר התפילה ביקרתי את משפ' ר' שמעון גולדמן, שם מקום אכסנייתו של סבי ר' אברהם פאריז. ביקור של מחווה והוקרה, וזה שנים רבות שמשפחתם זכתה לארח את סבי וכן את כל משפחתנו בשהותם בבית-חיינו כל מה שראיתי עד עתה לא נחשב כלל, כמובן, כלפי העיקר והנקודה... הרגעים שלהם חיכינו כל-כך והנה הם הגיעו. בערב שבת קודש בשעה 7.20 לפני תפילת מנחה, הגיע הרבי מביתו. פתח בעצמו את דלת "גן עדן התחתון" והביט לאחוריו. זו הפעם הראשונה בחיי שזכיתי לראות את הרבי. "ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". כעבור דקות ספורות נכנס ל"זאל" הקטן לתפילת מנחה. ליד שולחנו החלו לומר "אשרי" ונעמדו לתפילת שמונה עשרה. הרבי נעמד זקוף תמיד באמירת "אמן יהא שמיה רבא", ואם הוא כפוף – זוקף את עצמו ישר. בעת אמירת "אשרי" עמד ליד הסטענדער. הניח יד שמאל על יד ימין ונעמד שמונה עשרה. ההשתחוויות קצרות מאוד, עומד זקוף בבחינת "ניצב מלך", ידיו הק' על הסטענדער. לפעמים מתנועע תנועה קלה. בעת אמירת הקדושה לא ראיתי שהרבי יתרומם באמירת "ברוך.. ממקומו" ו"ימלוך.. הללויה". באמירת "מודים" נשאר מכופף עד "א-ל ההודאות". כאשר אחד האבלים – ל"ע – אמר משניות, הביט הרבי על הקהל וסוקר אותם במבטו החודר ובגמר התפילה שב לחדרו. כשהרבי נכנס לתפילת ליל שבת קודש הושלך הס, בצעדים מהירים עשה הרבי את דרכו, ניגש לארון הקודש, נגע קלות בפרוכת וניגש למקומו. על פני קדשו נסוכה הייתה רצינות. באמירת "בואי לשלום" הסתובב הרבי משמאל לימין, התכופף רק פעמיים ל"בואי כלה". נשאר עומד עד אחרי "ברכו". מי שרוצה לראות "קבלת עול מלכות שמים" בנוסח פנימי ואמיתי ללא גינונים חיצוניים שהרי "חב"ד מאנט פנימיות" [=חב"ד תובעת פנימיות], צריך להביט על הרבי כיצד אומר הוא "שמע ישראל"... באמירת "שמע ישראל" מפנה פניו לד' רוחות, מאוד בנחת. כמעט ללא שום תנועה. מניח שני אצבעותיו הק' על העיניים ואומר מילה במילה. התפילה בדרך כלל די מהר. כאשר אומר "עושה שלום" – בסיום תפילת שמונה עשרה – ההשתחוואות הם: "עושה" – לשמאל, "שלום" – לימין, "במרומיו" – אמצע. לרוב, אחרי סיום "עושה שלום" נשאר לעמוד עוד משך זמן וממלמל בפיו הק'. בסיום תפילת ערבית התפנה שביל בין הקהל, הרבי עבר, הפנה פניו לקהל המתפללים באומרו "גוט שבת" [=שבת שלום]. לגיסו חדב"נ הרש"ג אומר "גוט שבת" בהדגשה מיוחדת. הקהל מתפזר לביתו. התמימים צועדים למטבח הישיבה מהלך כמה רחובות. הרבי הלך לביתו כאשר שנים מתלמידי התמימים מלווים מאחור.