ט"ו אלול תשכ"ד

בשעה 10:00 בבוקר הגיע הרבי מביתו ל-770, נכנס לחדרו ובעוברו קמו הבחורים שיושבים ליד חדרו.

אחר כך יצא רגלי למקווה שברח' איסטערן פארקוויי פינת ברוקלין (שבהנהלת ר' פרץ חן). הבחורים קמו עוד הפעם. מישהו רץ קדימה להודיע לתמימים שיעזבו את המקום. כך גם כששב מהמקווה קמו הבחורים. אחר כך נסע ל"אוהל".

הסדר הרגיל בכל יום הוא שתפילת מנחה מתקיימת בשעה 3:15, אך בימים שהרבי נוסע ל"אוהל", תפילת מנחה מתקיימת רק בשובו.

בשעה 7:10 שב הרבי ובידיו מעטפות (של מכתבים ופ"נים), הניח אותם בצד על מדריגות גן-עדן התחתון, נטל ידיו בכיור שבסוף המסדרון (ליד "אוצר הספרים"), נכנס לחדרו ומספר דקות לאחר-מכן יצא ונכנס לתפלת מנחה. בחזרת הש"ץ באמירת "קדושה" לא התרומם ב"ברוך.. ממקומו" ו"ימלוך.. הללויה". [ואם כן נפשט לי הספק שכבר ציינתי אודותיו: בימות החול אין הרבי מתרומם בקטעים אלו משא"כ בשבת קודש].

"אשמנו" אומר בכפיפה כרגיל. "עלינו" מילה במילה. במשניות של אבלים, כרגיל, מביט על הקהל.

למרות שהרבי עמד שעות כה רבות ב"אוהל", בלילה מקבל אנשים ל"יחידות".

שמעתי שהלילות הקבועים ל"יחידות" הם כמו הסדר שהיה נהוג אצל כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ בווארשא: לילות א' ג' וה' מוקדשות ל"יחידות". בשעה 8:00 בערב מתחילה ומסתיימת כאשר אחרון המבקרים יוצא. הלילה נסתיימה ה"יחידות" ב-2:30 לפנות בוקר.

ניסינו לדלות פנינים מן ה"יחידות" ומה שהצלחתי לשמוע בינתיים היא "יחידות" של הת' עמנואל אלטהויז שי'. הוא היה ילד קטן כשהרבי שהה בפאריז בשנת תש"ז [ראה "ימי מלך כרך ג' עמ' 975], הוא בנו של הרב שמואל בצלאל אלטהויז מאוסטרליה, ממקורבי "בית רבי".

הוא סיפר כי כשנכנס לרבי אמר לו הרבי "שלום עליכם" – זהו דבר די נדיר. כן הורה לו להסתדר בישיבה, ובעניין ההנהגה ביום-הולדת, כיוון שלא נתן באותו יום צדקה – אמר לו שייתן למחרת. בין הדברים אמר לו: (הדברים הם לפי השמועה – בלתי מוגהים כלל) "פארוואס ביסטו עפעס בעצבות, ביי אלטהויז האט מען ניט ליב גיהאט אזעלכע עניינים..." [= מדוע הנך בעצבות, אצל אלטהויז לא אהבו עניינים כאלו].

אנו התמימים לא נדחפנו להירשם ל"יחידות" מסיבות השמורות עמנו. כשראיתי את תור הנכנסים נזכרתי במה ששמעתי מאבי מורי הרה"ח ר' אפרים שי' על "יחידות" שנקרא לה והוא סירב להיכנס. סיפור שיש הרבה מה ללמוד ממנו. כשהרבי ריי"צ שהה בשנת תרצ"ט בריגא בבית-הבראה (סנטוריום) ומצב בריאותו לא היה שפיר, היה זה בתקופת ניסן. לב' ניסן נשלחו כמה מתלמידי ישיבת "תומכי תמימים" (הישיבה הייתה אז בקצה האחר של ריגה) להשלים מניין כשהרבי יעבור לפני התיבה ביום ההילולא של אביו כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע. הרבי שהיה חלש התפלל בישיבה ולאחר התפילה סיפר סיפורים אחדים אודות אביו ואמרו "לחיים" [הרשימת-דברים כתובה בליקוטי דיבורים].

באותם ימים נודע לאשתו של החסיד הרב יחזקאל היעמלשטיין המשגיח בישיבת "תומכי תמימים" שהרבי שוהה ב"נאות דשא" והיא החליטה שהיא רוצה להפציר ברבי שיעניק לה מברכותיו. צרות ל"ע לא חסרו שם, בילדים לא חננם ה' והיא הייתה מלאת מרירות. בעלה ניסה להניאה וטען כי הרבי שוהה ב"נאות דשא" כדי לנוח ולא כדי לשמוע צרות נוספות של יהודים, אך היא בשלה. דעתה הייתה נחושה וכיוון שהדרך הייתה קשה ביקש בעלה שאתלווה אליה. כל הדרך בכתה וסיפרה על צרותיה ואף כשיצאה מה"יחידות" המשיכה לבכות. אך אז נסתפקתי כבר אם הללו דמעות אושר או כקודמים...

המזכיר רח"ל ניגש אלי אחר כך ושאלני: "האם אתה מעוניין להיכנס ל'יחידות'"? תמהתי מאוד על שאלתו זו, אך הבנתי שזו איננה שאלת "תם" של המזכיר אלא של הרבי. התברר שהרבי שאל את מרת הימעלשטיין איך הגיעה, כלומר איך עשתה את הדרך לכאן, והיא סיפרה שאחד הבחורים נלווה אליה. הרבי קרא למזכיר והציע לו להכניס את הבחור ל"יחידות".

כשלעצמי ידעתי שהרבי חלש וה"יחידות" לרבנית הימעלשטיין היוותה מאמץ מספיק, אף הייתי לבוש בבגדי חורף סגריריים ובמקווה לא טבלתי באותו בוקר, שכן יצאנו לדרך לפנות בוקר ועוד. ביקשתי מן המזכיר למסור לרבי שאני עדיין בדרך ושוהה במקום זמן קצר עד שאקבל "ניירות" להמשך, ובמיוחד שהייתי לפני זמן קצר ביחידות ולקחתי ברכת הדרך ממנו בנסיעתי חזרה למקום מוצאי והייתי מלא התרגשות על יחסו של הרבי אלי.

[ואכן ברכה זו מיחידות ליוותה אותי במסעי בבורחי בתחילת מלחמת העולם דרך ווילנא-רוסיא ברכבות עד אודסה ומשם באונייה לאה"ק].