י"ד כסלו תשמ"ח

ליל שבת קודש י"ד כסלו: בכניסת כ"ק אד"ש לתפילת שבת ניגנו "שמח תשמח". "לכה דודי" ניגנו במנגינת "מהרה ישמע", ובסיום המשיך כ"ק אד"ש לעודד את הניגון. הלילה (לפני שהלך כ"ק אד"ש לספרי') ביקר הרב שנ"ז שיחי' גורארי' אצל הרבנית שתליט"א (כמנהגו מידי ליל שבת), ובין היתר הזכיר את דברי כ"ק אד"ש בשנת החמישים לנישואין (י"ד כסלו תשל"ט) "שנזכה לשנת הששים", ואמר שעפ"ז הי' ראוי לברך את כ"ק אדמו"ר שליט"א לרגל שנת הששים, והרבנית אמרה שזה רעיון טוב ("ס'וואלט געווען א גלייכע זאך"). מאוחר יותר הציע הריל"ג לעשות זאת מחר אחרי מעריב, כדי שיהי' אפשר להשמיע את הברכה ברמקול, וכן יהי' ניתן לשמוע ולשדר את השיחה שככל הנראה יאמר כ"ק אדמו"ר שליט"א בתגובה (וכך הוה וכלהלן ). הלילה מסר ר' יואל כהן שיעור בקונטרס י"ד כסלו.

יום שבת קודש ש"פ וישלח – התחלת שנת הששים לחתונת כ"ק אדמו"ר שליט"א עם הרבנית שתליט"א.

בשעה 1:30 ירד כ"ק אד"ש להתוועדות. בשיחה א' דיבר על ההוראה מפרשת וישלח – שהקב"ה ממנה את כל יהודי להיות שלוחו בעולם הזה לעשות לו דירה בתחתונים, ומאחר שעבודה זו היא בכחו של המשלח, הרי שהיא בכחו של כל אחד. והדוגמא לכך אף היא מפרשתנו, כמסופר על יעקב שיצא מבאר שבע, מקומו הקבוע והנעלה, לחרן – "חרון אף של מקום בעולם", ושם במקום הירוד ביותר נהי' הוא עצמו למשלח, "וישלח יעקב מלאכים", יעקב עצמו שלח מלאכים בכדי לברר את עשיו ואנשיו. ועי"ז באים ל"וישב" – קיום בקשת יעקב לישב בשלוה בגאולה האמיתית והשלימה. בין הדברים אמר ששואלים מדוע מדברים ללא הרף באופן "פראי" אודות "הקהל" ו"תשמח", ואף משתדלים שאחרים יהיו "פראים" בזה, והרי אפשר לדבר על הכל מתוך מנוחה והתיישבות, לנגן ניגון ולמחוא כפיים אחוריים על אחוריים (אף ש"אך און וויי" למחיאת כפיים כזו...) ואמר שהאדם הפראי ("דער וילדער מענטש") מבטיח שאי"ה בשבת הבאה ימשיך ויוסיף בזה!... כי יתכן שהפעולה בזה תהי' ה"מכה בפטיש" שיביא תשועה והצלה לו ולכל העולם, וכל מרעישים: "טו אין הקהל, טו אין תשמח, טו אין הפצת היהדות, טו אין הפצת המעיינות חוצה", ואי אפשר לעשות חשבון שכבר עשו מספיק עד עתה! הניגונים ששרו בעת ההתוועדות (כמו בתפילות) היו ניגוני חתונה ("שמח תשמח", "אשר ברא" וכיו"ב). בשיחה ב' דיבר על כך שנמצאים ב"קיימא סיהרא באשלמותא" (כי המולד הי' בשבת לפנות בוקר, וחודש הוא כ"ט יום וי"ב שעות ותשצ"ג חלקים), וביאר את ההוראה מכך ש"קיימא סיהרא באשלמותא" חל בשבת, וקישר זאת לפרשיות ויצא, וישלח ווישב. אח"כ אמר מאמר (כעין שיחה) ד"ה "אשר ברא ששון ושמחה" (מיוסד על המאמר שנאמר בחתונה לפני נ"ט שנה). בשיחה ג' עמד כ"ק אד"ש בהרחבה על פירוש רש"י בפסוקים בפרשתנו "ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום" "שמונה היו ונגדן העמיד יעקב" "וילן שם בלילה ההוא" – מדוע רש"י אינו מפרש הטעם שנכתב "ההוא" ולא "ההיא", ו"ויתר יעקב לבדו ויאבק איש עמו", "מנחם פירש כו' מלשון אבק". בלקוטי לוי"צ הקשה על מאמר הזהר שאדם הראשון והאבות ראו שדוד המלך יהי' "בר נפלא" ונתנו לו שבעים שנה – דאם הי' "בר נפלא" ללא שום מציאות, מה ראו?! ברמב"ם היומי עמד על ההלכה בהלכות מלוה ולוה (פי"ד ה"ז): "שטר שלוה בו ופרעו אינו חוזר ולוה בו שכבר נמחל שעבודו ונעשה כחרס", והקשה שהרי כל ענינו של השטר לכאורה אינו אלא לראי' ומדוע אי אפשר להשתמש בו שוב? וכן מדוע כותב שנעשה "כחרס" ולא בלשון "כעפרא דארעא" וכיו"ב? לסיום הזכיר אודות חלוקת המשקה. אחרי שיחה זו התקיימה חלוקת המשקה, ואחרי' התחיל כ"ק אד"ש לנגן "והריקותי לכם ברכה". בשיחה ד' תירץ את הקושיות בפרש"י. אחרי תירוץ ב' הקושיות הראשונות, אמר: "מ'וועט פארהערן דעם עולם – אפשר געדענקט איימעצער וואס איז דער דריטער ענין!". כ"ק אד"ש חיכה כמה רגעים והמשיך: "רש"י דארף ניט מפרש זיין...". ואמר שוב: "אפשר וועט זיך פארט איימעצר אפרופן וואס איז דער דריטער ענין אין פירוש רש"י". הגבאי ר' יהושע שי' פינסון הכריז את השאלה, וכ"ק אד"ש המשיך עם הביאור. לאחר מכן ביאר את ההלכה ברמב"ם, וקישר זאת עם ה"שטר חוב" של הקב"ה לבני ישראל שיגאלם "אחרית כבראשית". את זה קישר עם הביאור בזהר, ולימד את ההוראה – שביחד עם עבודת הביטול בתחילת היום, צ"ל גם "שוב" – לדוגמא לדעת היכן הספל והקערה ל"נעגל וואסער", ליטול כל יד דוקא ג"פ ולא יותר או פחות, לנגב עם מגבת וכו'. וזה שייך גם לילדים קטנים, שיכול להיות להם ביטול אמיתי, כפי שרואים שילד מפחד מהשוטר כשאמו אומרת לו שאם לא יתנהג כדבעי יושיבנו השוטר ב"חד גדיא..." בשיחה ה' עורר על עשיית "הכנה רבתי" לי"ט כסלו ולשבת שלאחריו. אח"כ הזכיר אודות אמירת ברכה אחרונה. ההתוועדות הסתיימה בשעה 4:30.

מוצאי שבת קודש. לאחר תפילת מעריב, המתינו לכ"ק אד"ש בג"ע התחתון זקני וחשובי אנ"ש, בראשות הרבנים חברי הבד"ץ דקראון הייטס, על מנת לתת את ברכתם – בשם כל החסידים בכל ארצות תבל – לתחילת שנת הששים לנישואי כ"ק אדמו"ר שליט"א והרבנית שתליט"א, לאויוש"ט. כשנכנס כ"ק אד"ש לג"ע התחתון (לקול ניגון "שמח תשמח", שהשתתק עם תחילת הברכה), פתח הרב שנ"ז שיחי' גורארי' בברכה, ותוכנה: לרגל יום החתונה, אנו מברכים את כ"ק אד"ש, שנזכה לשנה הבאה לתת שוב ברכה לרגל "ששים שנה", דאע"פ שעיקר הענין ד"ששים שנה" הוא לשנה הבאה, הרי חסידים החליטו שמכאן ואילך מתחיל כבר "שנת הששים". כ"ק אד"ש אמר בנוגע ליום החתונה שזהו היום שקישר אותו עם החסידים ואת החסידים איתו, שמזה מובן שההתקשרות היא עם כל דורות רבותינו נשיאנו עד לאדמו"ר הזקן, ופך השמן שניתן לאדה"ז, ניתן ביום זה לכ"ק אד"ש, ובמילא יוצא שביום זה מאירים כל הגילויים של כל הדורות. כל החסידים, התמימים, המקושרים, הנשים וכו', בניו של הרבי, מברכים את כ"ק אדמו"ר שליט"א והרבנית שתליט"א בלבב שלם, בשנים ארוכות ובריאות בשלימות עד ביאת משיח. ושכ"ק אד"ש יוכל למלאות בקלות את כל הענינים שהתחיל ושצריך לעשות, ללא מניעות ועיכובים – שכולם יתבטלו. החל מהענין הראשון, "מיהו יהודי", ועד הסוף - לפעול אצל כל החסידים וכל בני ישראל אהבת ישראל, ולהסיר את כל הענין ד"קליפת מדין", ועד שיוליכנו ממש לביאת המשיח. ומכיון שאיננו יודעים מה לברך וכיצד לברך – הרי כ"ק אדמו"ר שליט"א יודע מהו טוב, ובמילא – שכל הענינים שכ"ק אדמו"ר שליט"א יודע שהם טובים עבורו ועבור הרבנית ועבור כל החסידים – יתקיימו במילואם ובקלות, ללא שום מניעות ועיכובים. כ"ק אד"ש האזין כל זמן הברכה, ומיד עם סיומה – השיב במילים קצרות, ותוכנן – שהקב"ה יודע מהו הטוב האמיתי, והוא יתן זאת בשפע, כולל כל הברכות שבאותיות התורה, החל מא' – אהבת ישראל, וכלה באות ת' – שנת תורה ושנת תפילה ושנת תשובה ושנת תהילה, וקישר זאת למוצש"ק השייך לדוד מלכא משיחא, ואיחל שיתקיים "ביקש... לישב בשלוה", וכל זה באופן ש"לא עיכבן אפילו כהרף עין". הקהל ענה "אמן", וכ"ק אד"ש פנה ונכנס לחדרו הק'.