י"ד שבט תש"י
יום רביעי, י"ד שבט
מהנהגות כ"ק אדמו"ר שליט"א בעת התפילות: לתפילת שחרית עולה מחדרו מעוטר בטלית ותפילין כשהוא מביא עמו בשלשה שקיות את התפילין דר"ת, שמו"ר וראב"ד ומניחם על השולחן. אחרי התפילה מניח את הג' זוגות. כשמחליף את השל-ראש דשמו"ר וראב"ד מוריד את הטלית על פניו הק' ומלבישם תחת הטלית (באופן שלא יבחינו).
בכל יום מימי השבעה באו לתפילות ול"ניחום אבלים" [כ"ק אדמו"ר שליט"א לא ישב "שבעה"] אלפי יהודים מכל העיר והסביבה ובראשם גדולי הדור, הרבנים והאדמו"רים הידועים.
באחד הלילות נכחו בתפילת ערבית הגאון רבי יוסף דוב הלוי סולבייטשיק, הגאון רבי חיים העלער וכן רבנים נוספים, וכ"ק אדמו"ר שליט"א קיבל את פניהם ושוחח אתם בדברי תורה במשך זמן.
כמו כן נתקבלו מברקי תנחומין מכל רחבי תבל.
הבוקר אחרי תפילת שחרית אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א שאיתא בגמרא והובא להלכה ש"שלשה לבכי, שבעה להספד". וסיפר, שכאשר כ"ק מו"ח אדמו"ר הכ"מ ישב "שבעה" אחרי אמו הרבנית שטערנא שרה נ"ע (בשנת תש"ב), הנה לאחרי שלשה ימים להסתלקותה סיפר הרבי כו"כ פתגמים וסיפורים אודותה, ובכך הספידה.
(כן אמר, שישנם הנוהגים להעמיד "תיקון" (יי"ש ומזונות) בבית האבל, אך לא ראה שינהגו כן בבית הרב, ותמורת זאת יספר סיפורים).
עוד סיפר שקיבל מכתב מאחד מאנ"ש ובו כותב לו שאצל חסידים לא נוהגים לומר הספדים, אך מספרים סיפורים ובזה הוא ההספד. ולכן מצרף הוא סיפור למכתבו – שפעם כתב הרבי (להנ"ל): "איך ווארף זיך ניט מיט קיין טיטול'ן", כאשר אני כותב למאן-דהו "ידיד נפשי" או "ידידי עוז" – כן הוא הדבר.
ואמר, שאף שמצד מקבל המכתב יתכן שבינתיים אין זה כך, אולם סופו להיות כן.
כ"ק אדמו"ר שליט"א סיים שבהתאם לזה "וואס מיר קוועטשט דער שבעה להספד" – יספר סיפורים מהרבי.
כ"ק אדמו"ר שליט"א נשאר לעמוד ע"י השולחן (העומד במקום שבו עשו את הטהרה והמשיך לספר סיפורים ששמע מהרבי הכ"מ, וביניהם סיפורים ששמע מהרבי בהיותם בריגא. וכך נהג גם בשאר ימי השבעה (ביום חמישי ושישי) לאחרי התפילה).
