כ"א אלול תשכ"ד

הרבי נכנס לבית-המדרש ובעוברו על פני ארון-הקודש נגע בפרוכת כרגיל בכניסתו ויציאתו. בדרכו ראה חומש מונח על תניא, הוריד את החומש ונתן אותו להרה"ח זלמן דוכמאן שעמד לידו.

לפני "הודו לה'" פתח את ספר התניא אותו הביא עמו מחדרו, קרא בו, דפדף בו והניחו. אחר-כך נטל מהסידור שלו קונטרס ישן ועיין בו זמן ממושך.

בעת אמירת ההפטרה בכה הרבי ועצר באמצע שלוש פעמים. על פניו הק' הייתה ניכרת התרגשות והיה ברור כי מתאפק מלבכות עוד. על כך אפשר להמליץ את הביטויים הידועים "אין אתנו יודע עד מה" ו"סוד ה' ליראיו".

ב"הוא אלוקינו" סימן לשיר ועודד בגופו הק' לסייע לש"ץ.

בסיום התפילה, לא המתין הרבי להכרזות הגבאי, מכך ידע הקהל כי היום תתקיים התוועדות. כמו בליל אמש אמר "גוט שבת".

ב-1:40 נכנס הרבי להתוועדות. הפעם לא קידש הרבי על היין בתחילת ההתוועדות. פתח בשיחה מעניין פרשת השבוע והזכיר את הפסוק "והיה כי תבוא אל הארץ" והשיחה נסבה בענייני עבודת ה'. אחר השיחה פנה החסיד ר' יצחק ("איצ'ה") נח ריבקין ואמר לרבי "לחיים, שה' יעזור ויהודי רוסיה יוכל לצאת". הרבי השיב "אמן" והוסיף: "בכל אחת מהתפילות ובקשות של בני-ישראל אומרים 'במהרה בימינו'. בוודאי התכוונתם אף אתם שבקשתכם האמורה תתמלא במהרה, בעגלא דידן ובהרחבה".

הרבי הוסיף ובירך שיהודי רוסיה יצאו למרחב בחסד וברחמים עם כל רכושם וכספם וזהבם אתם וכפי שנזכר בהפטרת שבת-קודש זו "בבניהם ובבנותיהם, בנעריהם בזקניהם".

לפתע פנה הרבי לחסיד ר' אשר ששונקין ואמר לו: "ר' אשר, פארוואס זאגסטו גארניט?" [=ר' אשר, מדוע אינך אומר מאומה?] מסתבר שהיה זה כהמשך להתוועדות השבה שעברה, שאז אמר ר' אשר "לחיים" לרבי וביקש בשביל כל יהודי רוסיה והתחיל לבכות.

ר' אשר קם ממקומו וביקש ברכה. הוא אף אזר אומץ והציע הצעה שכשם שבכל שבת-מברכים מסיימים אמירת כל ספר תהילים, כך לזכותם של יהודי רוסיה יאמרו מעתה כל שבת את ספר התהילים.

במשך כל הזמן שר' אשר דיבר, חייך הרבי. זה תענוג עצום לראות את הרבי מחייך. בדרך-כלל פניו הק' מאוד רציניות.

אחר-כך שרו והרבי פנה לר' יוסף ("יוסקה") פרמן מכפר חב"ד בתנועת יד בשאלה: איפה הילד שלו? ר' יוסף שעמד על יד הבימה במדריגות, רץ והביאו ונתן לו לומר "לחיים". הרבי הביט על הילד ששתה ואמר לאביו בחיוך וגם עשה סימן בידו הק' שהילד יכול ללכת.

הרבי המשיך באמירת שתי שיחות נוספות וכן מאמר דיבור המתחיל "אני ישנה" שמיוסד על מאמר מאדמו"ר הזקן מכתב-יד ישן שכפי הנראה נכתב עוד בחיי כ"ק רבנו הזקן ו"הובא לאחרונה מבית השבי" (כפי שהרבי התבטא). במאמר הזכיר הרבי מ"סיפורי זקני החסידים" על סגולה שלא להירדם – ליטול ספלי מים ולהניח בהם את הרגליים... או לעמוד, וזאת "כדי שלא יאלצו להעיר אותו בכל מיני אופנים אחרים"...

עוד שתי שיחות אמר הרבי ובסיום ההתוועדות קם בזריזות.

אחר ההתוועדות התלוויתי לסבי הרה"ח הרב אברהם פאריז בדרכו לסעוד אצל ידידו הרה"ח הרב יוחנן גורדון. כשהלכנו אמרתי לו כי בשיחות הרבי הבחנתי שהוא – הסבא ר' אברהם – ישב מרותק כמו מדושן עונג בגן עדן העליון... ושאלתי מה הרגשת שם כל-כך גילויים?

והוא ענה: "בכל ההתוועדות חשתי שני מושגים "ראש בני ישראל" ו"משיח". וכל ה'אותיות' הם רק כדי להלביש זאת בכלים ולהוריד זאת למטה-מטה ש"יכירו וידעו כל יושבי תבל כי לך תכרע וכו'"...

מנחה בבית-הכנסת הקטן למעלה. אחר מנחה שרו "הושיעה את עמך".

הרבי נכנס לחדרו, וכעבור דקות יצא, עודד את השירה בידיו הק' כשחיוך נסוך על פני קדשו והלך לביתו.

קהל עצום הגיע לסליחות. בקהל נראים הרבה חסידים שלפי לבושם ניכר שהם קשורים לצדיקי פולין.

התרגשות--- דחיפות איומות. כולם רוצים להיות קרוב אל הרבי.

בשעה 1:00 פותח החזן ר' יוסף הלוי וויינברג בהשתפכות הנפש "אשרי יושבי ביתך"--- הדחיפות היו איומות. כמעט לא היה מקום אפילו כאשר הרבי נכנס לבית-המדרש. באמצע אמירת סליחות הרים הרבי את ידיו הק' וכיסה את פניו (נראה שבכה).

בגמר הסליחות, הורה לנגן "רחמנא דעני". הקהל הגדול – בלעה"ר – המשיכו לרקוד עד קרוב ל-3:00 לפנות בוקר. הרבי עצמו יצא מיד בגמר הסליחות ונסע לביתו.