כ"א תשרי תשל"ח
ויהי בימי חג הסוכות בשנת תשל"ח. כבכל שנה, שהו בבית חיינו בחודש השביעי אלפי חסידים מכל קצוי תבל. בחג הסוכות היתה עבודת הק' של כ"ק אדמו"ר שליט"א כסידרה והחסידים היו נאספים מידי ערב להתועדות "שמחת בית השואבה" ו"מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו".
בימים ההם, בימי חוה"מ סוכות ה'תשל"ח היה דבר שלא היה בכל שנה אחרת: שהיה כ"ק אדמו"ר שליט"א עומד על בימת מלכותו כל אימת שנכנס לבית הכנסת, לפני כל תפילה, היה מסתובב אל הקהל ומעודד את השירה בתנועות ידים מפליאות ובמחיאות כפים סוערות, והקהל הענק רקד על מקומו בשמחה גדולה למשך כמה רגעים.
ביום הושענא רבה, חילק כ"ק אדמו"ר שליט"א כמנהגו פרוסת "לעקאח" לכל אחד ואחד. מי שבאו לפני ערב יום הכיפורים אז ואלו שבאו בימים שבינתיים זכו לכך היום. וכאז כן עתה בעת החלוקה איחל לכל אחד ואחד: "שנה טובה ומתוקה".
במשך היום התענינה הרבנית הצדקנית מרת חיה מושקא (ע"ה) אצל אחד מבאי ביתה וביקשה לדעת איזה ספר תורה ימסרו בלילה, בעת ה"הקפות" לבעלה - כ"ק אדמו"ר שליט"א. ענה הלה: "הקטן". "וכמה משקלו?" הוסיפה הרבנית לשאול. - "משקלו קל ביותר" ענה הלה. "ועם הכתר שעליו?" שאלה עוד. - "עדיין קל מאוד" ענה. לאחר שהלה פסק בהחלטיות שספר התורה שימסור לרבי יהיה "הקטן" - וכי משקלו קל מאוד - אמרה לו הרבנית, שילך להגיד 'לחיים' שהרבי שליט"א יהיה בריא. ויהי הדבר לפלא. בתוך כך צלצלה הרבנית הצדקנית מרת חיה מושקא (ע"ה) למזכירות - וביקשה לא להכביד היום על בעלה - כ"ק אדמו"ר שליט"א - היות ואינו מרגיש כל כך טוב. לכן גם ביקשה גם לקצר את ה"הקפות" בערב.
חלוקת ה"לעקאח" נמשכה כמה שעות. אחרי כן התפללו תפלת מנחה ואחרי התפילה עמד הרבי לנסוע לביתו לשעה קלה. בצאתו הבחין הרבי שליט"א בשורה חדשה של אנשים העומדים בתוך ומחכים לקבל "לעקאח". הרבי, אוהבם של ישראל, נכנס שוב לסוכה, חילק "לעקאח" עד לאחרון שבהם, ורק אח"כ נסע לביתו.
יודעי דבר חישבו כי מפאת חוסר הזמן לא הספיק הרבי לטעום מאומה בבית. בדקות שנועדו לכך חילק, כנראה, "לעקאח" לאחר תפלת מנחה. אחרי זמן מה, קודם כניסת החג, חוזר הרבי ל"770".
בלילה ההוא, ליל שמיני עצרת, נקרא פסוקי "אתה הורית" לפני ה"הקפות" במהירות [שכן, לפני אמירתם - כך מספרים - ביקש הרבי שיקצרו הערת ב"הקפות"]. אמירת כל הפסוקים שלוש פעמים ארכה רק כחצי שעה. בעת שירת הניגונים, בהפסקות שבין שלוש מחזורי אמירת הפסוקים, הבחינו בעיפות כלשהי על כ"ק אדמו"ר שליט"א, למרות עוצם השמחה שהיתה נסוכה על פניו הק' ומחיאת הכפיים הסוערות שלו.
ב"הקפה" הראשונה רקד הרבי שליט"א יחד עם - להבחל"ח - גיסו הרש"ג (ז"ל), והפעם בהתלהבות גדולה מתמיד. הרי ה"הקפות" בליל שמיני עצרת הן המשך של "שמחת בית השאבה". "סוון סוונטי" היה מלא עד אפס מקום, אלפי חסידים רקדו, פיזזו וכרכרו בכל עוז, הרגלים רקעו בהתלהבות. העיניים ברקו מעוצמת הדביקות. ריקודי ה"הקפות" הראשונות נמשכו שעה ארוכה והשירה בקעה ועלתה כלפי מעלה.
ברם ב"הקפה" השלישית אותה רקד הרבי, כרגיל, על בימתו המיוחדת לו - הופתעו כבר אחדים מהחסידים להבחין כי פני הרבי שליט"א חיוורים מהרגיל, וראו איך - שלא כרגיל כלל - הרבי מנגב במטפחת את זיעת פניו הק'. אבל מרבית החסידים, אז, עדיין לא הבחינו מאומה בשינוי הזה, והשמחה בבית חיינו הלכה והתעצמה. אמנם מיד לאחריה, ב"הקפה" הרביעית שעה שהתחילו לשיר "על הסלע הך" והרבי שליט"א היפנה את פניו לעבר הקהל, תוך כדי מחיאת כפיים - אחזה רעדה בכל הציבור כולו. פניו הק' של הרבי שליט"א לפתע החווירו כסיד; וכאשר מחא כפיים - בקושי נגעו כפיו זו לזו.
המחזה הנוכחי לא ארך זמן רב. כעבור שעה קלה, היפנה הרבי חזרה את פניו הק' מהקהל, נשען בידיו על הסטענדר שלו, ופנה למזכירו הרב יהודה לייב גרונר שליט"א בבקשה לקרב את כיסאו.
בתום ה"הקפה" התיישב הרבי שליט"א בכיסאו, עצם את עיניו הק' - - - לב הקהל החסיר פעימה. כולם היו המומים. בין רגע הפכה המתיחות ההיסטרית שתקפה את כולם לקריאות סערה כמו: "מים!" "חסר אויר!" וצעקות - "להתרחק מהבימה!"... מכל עברי בית הכנסת הגדול נשמעו בכיות ויללות קורעות לב...
המומי התרגשות מבלי לדעת מה מתרחש כאן, עמדו החסידים: "רק לפני 5 דקות היתה כאן שמחה גדולה מאד מאד; כולם ראו איך הרבי עומד על בימתו ומוחא כפיים לכל עבר. ומה קרה כעת ?!..." - - -
פתאום, ללא כל הוראה מוקדמת, התחיל הקהל לצאת בבהלה מבית הכנסת, כדי שיהיה לרבי שליט"א יותר אויר לנשימה. לא עברו דקות ספורות, וביהכנ"ס הענק התרוקן מכל האלפים שגדשו אותו. רק פה ושם עדיין עמדו אי אילו חסידים. הדלתות והחלונות נפרצו כולן, לתת לאויר הקריר והצח מבחוץ "דרך כניסה" פנימה.
בחוץ - עמדו כולם בהולים, אחוזי התרגשות גדולה, מבלי לדעת מה קורה בפנים, בבית הכנסת. אחד הנוכחים סיפר: "כל אחד התבייש להביט בפרצופו של השני ולשוחח על המחזה הנורא. כולם הרגישו את עצמם אשמים, כביכול, בכל מה שקרה וקורה בפנים".
ויבקשו מכ"ק אדמו"ר שליט"א שיעלה לחדרו לנוח מעט; אך הרבי לא שעה להצעה זו, ובו במקום ציווה להמשיך את ה"הקפות - במהירות - עד תומן.
בינתיים מיהר איש ה"הצלה" ר' לייבל ביסטריצקי, והגיע בריצה עם מכשירי החמצן בידיו. כאשר הבחין הרבי בהם, חייך... וישב בלי להתחשב בכל הנעשה סביבו.
רבים צעקו להביא מיד מים, בכוונה לתת לרבי לשתות משהו; אך הרבי שליט"א התנגד לכך, ואמר כי מחוץ לסוכה לא ישתה! גם כאשר המזכיר, הרב בנימין קליין - שישב אפוף התרגשות על הרצפה ליד הרבי - ביקש מהרבי מספר פעמים שיאות לקחת את המים - לא הגיב.
כשתיים שלוש דקות ישב הרבי בכסאו, ומיד קם על רגליו להמשיך את ה"הקפות". בשעה זו היה בית הכנסת -ה"זאל" למטה - כמעט ריק מאדם, ופחות ממאה איש נשארו בו; ביניהם - סקרנים בודדים, ורופאים נטולי עצה שלא הבינו עדיין מה קרה.
התברר שהרבי רוצה כי ימשיכו את עריכת ה"הקפות" כסדרן ועד שלא יעשו זאת לא יצא מבית הכנסת. המשיכו, אם כן, ב"הקפות"... בעת ששרו ב"הקפה" החמישית, מחא הרבי את כפיו בקלות, ולאחריה - התיישב שוב במקומו.
את ה"הקפה" השישית ערכו בשקט. כדי לא לאלץ את הרבי לטרוח ולקום - לא שרו ולא רקדו. [לפי נוסחא אחרת נערכה גם ה"הקפה" החמישית במהירות, ללא שירה וריקודים; ולאחרי ה"הקפה" השישית שוב לא הרגיש הרבי בטוב והתיישב, אך התרומם מיד ל"הקפה" האחרונה].
כאשר הגיעו ל"הקפה" השביעית והאחרונה - אותה נוהג הרבי שליט"א לערוך במעגל המיוחד לו במרכז בית הכנסת - הציעו לרבי לעשות זאת הפעם מעל בימתו הקבועה, בכדי למנוע טרחה מיותרת. אולם כ"ק אדמו"ר שליט"א לא קיבל את ההצעה אלא לקח בידיו הק' את ספר התורה, וצעד לעבר בימת ה"הקפות", במרכז בית הכנסת.
(מאוחד יותר כשהרופאים יקבעו כי הרבי שליט"א היה אז בעיצומה של "התקפת לב" יביעו פליאה עצומה על כך שהרבי המשיך בהקפות באמרם שאין לזה שום אחיזה שהיא בדרך הטבע)...
כאשר התחיל הרבי ללכת, הסתובב תחילה לראות באם גם גיסו הרש"ג, צועד אחריו למקום ה"הקפות" כרגיל. הרש"ג פנה מיד ללכת בעקבות הרבי והחסידים נצלו את העובדה כדי לבקש ממנו לדאוג לכך שהריקוד יהיה קצר ככל האפשר...
במהלך הצעידה עד למרכז בית הכנסת, היו כאלו שנשקו את ספר התורה של הרבי; אך הרי"ל גרונר - שצעד לפני הרבי - בראותו זאת - מנע מהנוכחים לנשק, כדי למהר את סיומן של ה"הקפות".
עם הגיע הרבי שליט"א לבימת ה"הקפות" שר הקהל את "ניגון ההקפות", והרבי רקד כרגיל עם הרש"ג (ז"ל). הריקוד הזה היה איטי וקצר כאשר פניו הק' חיוורות כסיד. הרש"ג, שהבין את המצב, הפסיק מיד את הריקודים לאחרי מספר סיבובים. הרבי חייך אליו כשואל למה הפסיקו את הריקודים...
בתום ה"הקפה" הכניסו את ספרי התורה חזרה לארון הקודש, והרבי שליט"א חזר למקומו. בהגיעו למקומו, מעל בימתו הקבועה - אמרו 'עלינו' ו'קדיש' ואחר כך הכריז הרבי שליט"א כדרכו (אלא הפעם היתה ההכרזה באופן קל): "גוט יום-טוב" שלוש פעמים. בעת ההכרזה עשה הרבי תנועה נלהבת בשתי ידיו הק' כאשר כל גופו הק' מתנענע חזק!
כאשר יצא הרבי שליט"א מבית הכנסת ועלה לחדרו הק' - סגרו מיד את כל הדלתות, וכולם יצאו החוצה. כעת החלו חברי המזכירות להשתלט על המצב אם כי כפי שניתן לשער הם עצמם היו בהולים ונבהלים.
כך מבלי כל ידיעה על המתרחש בפנים, עמדו כולם ברחבה הגדולה שבפתח 770. אלו לא רצו להשבית את השמחה והמשיכו בריקודיהם ברחוב ואלו לעומתם, עמדו פה ושם ובכו בכיות קורעות לב. מחזה נורא ואיום.
בינתיים כאשר נכנס כ"ק אדמו"ר שליט"א לחדרו הק' היה עליו להשען על הקיר ומזכירו הרב ח.מ.א חודקוב - שנכנס איתו - נבהל ביותר בראותו זאת. הרבי שליט"א מצידו אמר לו שילך לחדר ה"מרכז" (המזכירות). הרבי דגר את הדלת, והתבודד לבדו בפנים מספר דקות.
הרבי שליט"א לא פתח הדלת לאף אחד, וכשפתח לבסוף התבטא שזה לא כלום "וזהו רק מהתאמצות יתרה, כי כל היום לא אכלתי ועמדתי על הרגליים, וממילא זוהי עייפות יתרה בלבד".
ותקרא המלכה, הרבנית הצדקנית מרת חיה מושקא (ע"ה), מביתה, לבוא מיד אל בעלה - הרבי שליט"א. הרבנית הגיעה מרחוב האחורי "יוניון סטריט", ונכנסה לחדר הרבי שליט"א דרך הדלת הראשית של 770.
בתוך כך הורו לכולם - שעמדו על המדרכה שבפתח 770 - לעבור לצד שממול ולעמוד רחוק יותר כדי שהרעש לא יפריע את מנוחת הרבי. הממונים הקפידו על כך מאוד ולא הניחו לאף אחד להתקרב לעבר 770. כולם, זקנים כצעירים, עמדו שם, והמתח גבר והלך.
חרדה אחזה בכולם כאשר הוצת מנוע האמבולנס של "הצלה" החונה דרך קבע ליד "770" ולידו נראו רופאים רצים הלוך ושוב. וכאשר הציבור הבחין שסוחבים מיטה מהאמבולנס אל תוך הבנין, נתקפו הכל צמרמורת עזה. רבים פרצו בבכי חסר מעצורים מבלי לדעת פשר הדבר... עד אשר כעבור דקות ספורות יצא ר' לייבל ביסטריצקי והרגיע את הבוכים. "את המיטה" - הוא סיפר - "הכניסו עבור ילד שנפצע כאשר רץ בתוך הבהלה הגדולה". הכרוז אכן הרגיע את המצב במעט מה, אך כולם עדיין היו המומים ומתוחים.
הרבי יצא מחדרו הק' ונכנס לסוכה, לבוש מעיל, והרבנית,הרש"ג, הרופאים והמזכיר אחריו. קודם לכן, ביקשו שהרבי יטעם משהו בחדרו, אך הרבי שלל זאת באומרו, שאיננו רוצה לאכול לפני קידוש ומחוץ לסוכה.
הרבי התיישב בסוכה והשעין בקלות את מצח ראשו על ידיו הק'. הביאו לפניו יין ומיץ ענבים לקידוש ואוכל עבור סעודת יום טוב. בתוך המאכלים שהגישו לרבי הפעם - דאגו להכניס גם מידה גדושה של סוכר, כי לפי דעת הרופא ר' א. זליגזון (ז"ל) היה חסר לו סוכר בדמו.
הרבי לא הסכים לעשות קידוש אלא על יין, באומרו: "קידוש' מאכט מען אויף וויין (ניט אויף גרעפ דזשוס) [קידוש עושים על יין (ולא על מיץ ענבים)]".
אחרי ה'קידוש' אכל הרבי 'לעקאח', ואחר כך נטל את ידיו הק' לסעודה, בירך 'המוציא' ואכל פרוסת חלה. את הפרוסה טבל קודם במלח שהיה נתון בכלי (כף) על השולחן. הרבי ביקש להביא לו 'כזית' בשר לכבוד החג, טעם משהו ובירך ברכת המזון.
לשעה קלה ישב הרבי בסוכה. בזמן זה השתפר קצת המצב לטובה, ואחרי הסעודה אף נראה גוון בפניו הק'. גם הרופאים ראו בכך הטבה כלשהי, כי בתחילה היה דופק הלב נמוך ביותר, ואילו בעת מנוחתו וישיבתו בסוכה עלה בהרבה.
בתוך כך יצא הרב יעקב יהודה העכט (ע"ה) מסוכת הרבי שליט"א, והודיע לקהל שעוד מעט והרבי ילך לביתו, כרגיל, וכי זקוק הוא ביותר למעט מנוחה, ומחר בע"ה הכל כבר יהיה בסדר.
אח"כ יצא הרבי מהסוכה ונכנס לחדרו הק'. בשעה זו היו מעטים שכבר נרגעו ופנו הביתה לסעודת יום טוב, אבל רוב רובו של הציבור נשאר עומד בחוץ, מייחל בנשימה עצורה לראות את הרבי שליט"א יוצא מהסוכה וצועד לחדרו.
כאשר יצא הרבי הצהיבו פניו מעט ונראתה עליהן שמחה מסויימת. הוא אף פנה לעבר הקהל בנועת יד נמרצת משהו לאות של עידוד השירה. וכאשר הגיע למדרגות שלפני הפתח, שב ופנה לעבר הציבור וסימן בידיו הק' להגברת השירה.
לאחרי שנכנס התחילו פניו הק' שוב להחוויר כסיד, כנראה מהתאמצות היתרה בעת שעודד את השירה בידיו הק' בחוץ. בנתיים, כשהרבי ישב בסוכה, הכניסו לחדר מיטה שהורידו מבית כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע. [לא הייתה זו מיטת כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע, כי הרבי שליט"א לא הסכים לכך].
באמצע פתח הרבי את דלת חדרו וביקש להודיע לקהל: "מ'זאל זיך האלטן רואיג און מ'זאל גיין פראווען שמחת יום טוב". כמו כן הודיע שהלילה לא ילך הביתה [סיפרו, שהרבי אף רצה ללכת הביתה, אך הרבנית סברה שעליו להשאר ב"770"] הרב לייבל גרונר יצא אל הקהל ומסר את דברי הרבי. אח"כ פרסמה המזכירות הודעה בשם הרבי כי "אלו שעשו כבר "הקפות" - ילכו לביתם לסעוד סעודת יו"ט, ואלו שעדיין לא עשו "הקפות" - יכנסו לבית הכנסת לערוך "הקפות" בשמחה". הציבור הממושמע נכנס לבית הכנסת. ואכן מחלל בית הכנסת בקעה ועלתה שירה, אבל בתוך כך הזדחלה האימה בלבבות.
וימאן הקהל להיפרד, ולו לשניה, מבית חיינו; אמנם, חזקה בקשת הרבי שליט"א על הציבור כולו, כמעט, והלכו הביתה לסעוד סעודת חג, אבל אחרי שאכלו וטעמו דבר מה, ללא כל תיאבון כמובן, מיהרו רבים לשוב אל בית המלך , לדעת את שלום הרבי ומה ייעשה לו.
כאשר התקרב הקהל קרוב מידי אל בנין "770", הורו לו שומרי הסף לעמוד במרחק מה, כדי לא לגרום לבהלה ורעש מיותרים. מחוגי השעון הראו כבר על השעה שתיים לפנות בוקר, אך אין איש שישגיח בכך.
במשך כל הזמן זרמו ללא הרף המוני רופאים ל"770". רבים מהם הגיעו במכוניות המשטרה.
בינתיים, זמן מה אחרי שנכנס לחדרו, בשעה אחת אחרי חצות הלילה (לערך) - גילה הרבי - בפעם הראשונה - כי היו לו כאבים בלב. הרבי הסכים שיבואו אליו עוד רופאים מומחים לבדיקות. הוא אמר שמוכן לדבר אתם בתנאי שלא ימסרו את ממצאיהם לאף אחד - גם לא לקרוביו, לקרוביהם או לידידיהם. מיד הזעיקו המזכירים ארבע רופאי לב, ממיטב הרופאים של ניו יורק. באישון לילה נחפזו המומחים ל"770" ובידיהם מכשיריהם המשוכללים.
ארבעת הרופאים בדקו את הרבי ביסודיות. תוך כדי הבדיקה התערב הרבי בדבריהם. הרופאים השתוממו מן הידע העצום שהרבי הפגין בנושא הלב. הם היו המומים כיצד הרבי יודע הכל על פעולות הלב.
את אחד מארבעת הרופאים שאל הרבי: "כאשר מוציאים דם באמצעות מזרק, מה גורם שהדם יצא - המחט (הזריקה) או הריקות שבו ("וואקום"), המושך את הדם מהגידים?" והרופא ענה: "הריקות". "פעם" סיפר לו הרבי, התעניינתי בכך, כי מישהו בא אלי וטען שהוא ריק ואינו שייך לכולם. אמרתי לו: אדרבה, דבר של ריקות מושך לתוכו בכוח חזק יותר; וממילא הוא כלי לכל עניני טוב וקדושה" והרבי סיים: "הרי בשמיני עצרת הרבנים עורכים "סערימאניס" ונאומים, ומכיון שאינני מורשה לדבר, הנני אומר מה שאמרתי ואתה תמסור להשאר".
אחרי הבדיקות האלה, לא הותירו עוד ממצאי הרופאים מקום לספק: הרבי עבר התקף לב חזק ביותר. המצב חמור. אגב", שואל אחד הרופאים, האם הרבי לא נאנק מכאבים?" - "הרבי לא השמיע קול", ענה המזכיר. - "מה זאת אומרת", תמה הרופא, "האם הרבי לא השמיע אנחת כאב? האם לא התפתל מיסורים?" - "הרבי רק התיישב בכיסאו", ענה המזכיר, "אף הגה לא נשמע מפיו. לא תלונה, אף לא אנחה. הוא אפי' המשיך בהקפות כרגיל".
הרופא לא האמין למשמע אוזניו. "עליך לדעת" הסביר הרופא למזכיר, "כי הרבי סבל כאבי תופת. זהו סבל שהוא מעל לכוח הסבל האנושי. אני רופא כבר עשרות שנים ומעולם לא נתקלתי באדם שהגיב לכאבים אלו בצורה שכזו. אינני יכול להבין זאת", מלמל הרופא, "מעולם קודם לכן לא נתקלתי בתופעה כזאת".
הרופאים החליטו מיד לתת לרבי זריקה נגד כאבים. אחד הרופאים ניגש ושאל את הרבי ישירות: "האם לתת לרבי זריקה נגד כאבים?" "לא", ענה הרבי מיד, "אין צורך". אחד מהחסידים שנכח במקום אמר ברוגזה לרופא: "האם לא ברור לך שאם אתה שואל באופן כזה, הרבי בוודאי יסרב. הרי היום יום טוב ולפי ההלכה מותר לעשות זריקה רק בפקודת הרופא". הרופא הבין וחזר לרבי ואמר: "כרופא אני מצווה על הרבי להסכים לזריקה. הזריקה חיונית ביותר כי עוצמת הכאבים מסכנת את חיי הרבי!" הרבי הסכים מיד. אחרי הזריקה, למרות שהיתה במינון גבוה, נח הרבי רק מעט, ויהי הדבר לפלא בעיני הרופאים.
בינתיים התייעצו הרופאים ביניהם ומסקנתם היתה חד משמעית: על הרבי לעבור מיד למחלקה לטיפול נמרץ באחד המרכזים הרפואיים של ניו יורק. במצבו כעת החמור הוא זקוק לציוד המתאים ולהשגחה צמודה.
קולו של הרבי היה חלש מעט, אך תקיף: "איננו זז מכאן. אני נשאר פה". הרבי אמר להם שהחלטתו היא המסקנה הסופית. לא בא בכלל בחשבון שיסע; הוא יישאר בחדרו. "מה היה עושה אדם שנמצא במקום שאין בו בית רופאים?", שאל ענה הרבי לאחד הרופאים; וביקש לתת לו הלילה לנוח ולמחרת יהיה בסדר (כרגיל).
רופא אחר שאל את הרבי, מה היה עונה לחסיד במצב זהה - שהיה שואל האם ללכת לבית רפואה. תשובת הרבי היתה שאיננו מחוייב לענות על 'אילו יצוייר'...
מיד עלה אחד הנוכחים לקומה העליונה ב'770', שם ישבו וחיכו הרבנים. במידה שיצטרכו לברר איזו שאלה הלכתית, ושאלו - ע"פ בקשת הרבי - לברר את חוות דעתם בקשר לבית הרפואה. הרבנים הורו לחיוב. כאשר חזר הלה והודיע זאת לרבי שליט"א קטע הרבי את דבריו, אומר ביקש: "היות ואני יהודי דתי ("א פרומער איד") וצריכים לשמוע בקול הרבנים, ממילא אל תגידו לי את הפסק כדי לא להלצני ללכת, כי אין צורך ללכת לבית הרופאים".
שוב ניסו לבקש מהרבנית הצדקנית שתבקש אצל כ"ק אדמו"ר שליט"א ללכת לבית הרפואה, אך היא ענתה: "ער ווייסט אליין וואס צו טאן!" [הוא יודע בעצמו מה לעשות]...
כאשר ראו הרופאים שאיש לא יזיז את הרבי מהחלטתו, הסתודדו מספר דקות. לבסוף נענה אחד מהם ואמר לרבי: "אם אין הרבי מדכים לאישפוז - אנו עוזבים מיד ומסירים כל אחריות. אנו רופאים מומחים ועתירי נסיון ואנו אומרים כי יש כאן סכנת נפשות. אם הרבי אינו מסכים להיכנס למרכז רפואי, איננו יכולים להיות אחראים לחיי הרבי" - - -
ויהי כראותם את המצב החמור שנוצר, וימהרו המזכירים, יחד עם מספר חסידים, להביא ציוד ממרכז רפואי יהודי שבברוקלין. וזאת לא לפני שאחד הרופאים ניגש לרבי שליט"א, נגע בידו הק', וביקש לקבל את הסכמתו להביא את כל הציוד האמור לחדרו של הרבי. הרבי הסכים. ואכן מיד הביאו לחדר את כל הציוד המתאים.
אחד מרופאי המרכז עזר בבחירת הציוד והמיכשור. כעבור שעה קלה נהפך חדרו של הרבי לחדר טיפול נמרץ משוכלל וגדוש ציוד. אותו רופא חיבר את הרבי למיכשור המעקב.
הרופאים שנכחו על אתר החליטו להזריק שוב לרבי, אבל הפעם במינון גבוהה יותר ("מורפין"), ולאחריה אכן נח הרבי שליט"א למשך ארבע שעות לערך. מאוחר יותר התבטאה הרבנית, בהקשר לכך, שמעולם לא זכור לה שהרבי אי פעם יישן למשך ארבע שעות!... בשעה חמש וחצי לפנות בוקר הבחין הרופא (מהמרכז), לתדהמתו, שהרבי שליט"א עבר עכשיו התקף קשה, שני; וקשה בהרבה מהראשון.
המזכירים התשושים יצאו מדעתם. לרגעים חששו שליבותיהם שבהם יבגדו בהם. ברור היה להם כי הרבי זקוק לטיפול רפואי מקצועי ומעולה. אך מה בידם לעשות?
באישון לילה ישבו אין אונים, על כיסאותיהם, צמודים לחדרו של הרבי ויגעו את מוחם בשאלה מה יהיה צעדם הבא. הנוכחים, הרופאים והרבנים, התלבטו כעת קשות אם לקחת את הרבי לבית הרפואה (תוך כדי מנוחה שלאחרי זריקה) או לא - אלו לחיוב ואלו לשלילה, וקשתה על כולם ההכרעה. הרבנית ע"ה היא שהכריעה לשלילה באמרה כי חלילה לעשות משהו לרבי שליט"א נגד רצונו. ואז בשעה שש לפנות בוקר, כמו היכה רעם במוחו של הרב י.ק.: "ד"ר וייס!", קפץ מכסאו, ד"ר וייס משיקאגו, הוא יעזור!".
ד"ר וייס היה רופא לב ממקורבי חב"ד, ואף ביקר פעם בחצר הרבי. הוא היה אמנם צעיר - אך שמו הלך לפניו כרופא מוכשר ומבטיח. בלא לאבד שנייה התקשר הרב קרינסקי אל ד"ר וייס. הרופא, שנחרד מעט מצלצול הטלפון שהעיר אותו משנתו בשעת בוקר מוקדמת זו של יום טוב, קפץ ואמר: "אני עולה על המטוס הראשון לניו יורק", והניח את השפורפרת.
בינתיים, יצא מישהו מבפנים והודיע לקהל להתחיל לומר תהילים. בשעה שש בבוקר יצאה ברגל קבוצה של 16 אברכים ותמימים - ביניהם הרב יואל כהן, הרב שלום דובער שם טוב והת' דוד פלדמן, ועוד כמה מחשובי התמימים ואנ"ש - אל ציונו של כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע, להתפלל ולומר שם תהילים. מאוחר יותר, בשעה 11 בבוקר, יצאה קבוצה השניה לדרכה, דרך של שש שעות הליכה; וכך במשך כל שעות יממות החג.
ובכל מדינה ומדינה אשר נודע בה מצב בריאותו של הרבי מיהרו כולם לבקש ולהתחנן לפני יושב מרום להחלמתו המהירה; גם באה"ק נודע הדבר חיש מהר, ומיד הלכו להתפלל ליד המקומות הקדושים, רבבות עמדו ליד ה"כותל המערבי" להתפלל לרפואתו הקרובה של הרבי שליט"א.
מאוחר יותר שוב ביקשו הרבנים למסור לרבי, כי, לדעתם, עליו להסכים ללכת לבית הרפואה. הרבי התנגד לכך בצורה חד משמעית, ואמר להם: "את דעתי כבר אמרתי אתמול לא אשנה אותה!" והוסיף : "צריך לשקול את אי הנעימות שתהיה לי בבית הרפואה מול המעלות שבדבר, ולהכריע שטוב יותר עבורי להישאר כאן".
אשה אחת, משרתת בבית כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע - אמרה לרבי, שרצונה לשאול אותו משהו; וענה לה הרבי בחיוב - שיכולה לשאול. היא שאלה: אם אותו מצב היה אצל מישהו אחר והוא היה שואל האם לנסוע לביה"ר מה הרבי היה מייעץ לו? והרבי ענה בשאלה: "וואלט ער מיר געפאלגט?: [האם הוא היה שומע בקולי?] - "כן" היא ענתה. "ממילא", המשיך הרבי, דארף מען מיר איצטער אויך פאלגן" [גם כעת יש לשמוע בקולי].
