כ"ז אלול תש"כ
יום ב' כ"ז אלול
בשעת תפילת מנחה, אד"ש מסתכל כל הזמן בסדור ורק לפעמים מרים את עיניו הק' אל הקהל. לאחר שמונה עשרה של חזרת הש"ץ לא התחיל אד"ש תחנון, וממילא אף אחד לא אמר אלא הש"ץ התחיל "קדיש". חושבים אנו שזהו משום שיום שבאים כל האורחים לאד"ש יום שמחה הוא, וכן היה נהוג גם בליובאוויטש שכאשר היה בא קהל גדול, לא היה הקהל - ואפילו האדמו"ר - אומר תחנון...
הודיעו שאחרי תפלת ערבית יאמר אד"ש מאמר דא"ח (כנראה לכבוד האורחים, כי בלאו הכי אין סדר של מאמרים בזמנים אלו). וכן היה. מעריב התפללו בשעה 9, ובתשע וחצי היה המאמר בביהמ"ד למטה... ניגנו את הניגון מרוסטוב פעם אחת, ואחר כך התחיל אד"ש לומר את המאמר ד"ה "לך אמר לבי בקשו פני את פניך הוי' אבקש".
באמצע המאמר ביאר מה שכתוב "מבשרי אחזה אלקה", ושאל: הרי הבשר עצמו אינו כלום אלא הנפש היא העיקר, ואם כן, למה אומר "מבשרי"? והסביר שראיה מוחשית בהשגחה פרטית אפשר לראות דוקא "מבשרי", מהגוף. ואם כי צריכים לזככו (שייערן אים) אבל "שרשו מהעצמות". בהגיעו למלים אלו התאפק אד"ש מלבכות, וראינו התאמצות שהתבטאה בקמיצת שפתיו הק' בחזקה...
כמו כן בהגיעו לענין "אם יהיה נדחך בקצה השמים, משם כו'" כשהסביר את הענין דפיזור הנפש, "מחשבה דיבור ומעשה אשר לא לה' המה" התאפק ג"כ לבכות באופן הנ"ל, והפסיק מלדבר במשך כמה שניות. המאמר ארך 40 דקות ואחר כך קם אד"ש ממקומו והתחילו לשיר "כי בשמחה תצאו".
