ג' תשרי תשכ"ד

שבת תשובה, ג' תשרי

בשחרית שרו "האדרת והאמונה". בשעה 1:30 התוועדות. המאמר היה כמו המאמר מאתמול ולפניו היו שלוש שיחות, בהן קישר הרבי בין פרשת השבוע לראש-השנה. בסיום ההתוועדות "כוס של ברכה". יש מאות עוברים, אולי אלפים, והדחיפות גדולות. בסיום החלוקה אחר ברכה אחרונה התחיל הרבי לנגן "כי בשמחה תצאו" ועלה למעלה, שם התפללו מנחה.

אחרי מנחה נכנס לחדרו ואחר יצא והלך לביתו. בדרך עברה אישה ולה ילדה קטנה והרבי נופף לילדה לשלום.

בשמונה מתפללים מעריב. אחרי שמונה-עשרה אומר הש"ץ קדיש וכשהוא מגיע לפני "תתקבל" הוא מפסיק. הרבי עדיין עומד על המקום אליו הגיע בסיום השלוש פסיעות ואינו חוזר למקומו. הש"ץ ממשיך ב"תתקבל", מסיים את הקדיש והרבי חוזר למקומו, נשען על הסטנדר ולא אומר כלום.

לא אמרו "ויהי נועם וגו'" אך גם לא המשיכו לומר "עלינו" - השאלה התעוררה בגלל שיום-הכיפורים חל בשבת. הש"ץ שותק - ועמו גם הקהל - לערך שתיים או שלוש דקות. ניגשים לרב חודקוב לשאול והוא לא יודע מה לומר. לפתע הרבי מסתובב ושואל על ר' שלום חסקינד (שהיה אצל אדמו"ר מהוריי"צ וזוכר איך התנהגו במקרים כאלו).

אומרים לרבי שהוא איננו והרבי אומר שצריך לשאול רב. הרב אומר שיש לומר "ויהי נועם" ולא להגיד עוד הפעם "תתקבל". פתאום מגיע ר' שלום חסקינד והרבי שואל אותו האם הוא זוכר "הוראה פון שווער?". ר' שלום עונה שהוא לא זוכר שום דבר. הרבי עושה תנועה בידו ואומר "אה...", וממשיך: "נו, מ'זאל פרעגן דעם גבאי אדער אַ רב [=שישאלו את הגבאי או את הרב]". לפועל החל הש"ץ לומר "ויהי נועם" וקדיש, אבל הרבי עצמו לא אמר.