ג' תשרי תשמ"ט

יום ד' ג' תשרי - צום גדלי'

הרבי אומר את הסליחות ומדלג הסליחה "אז טרם" (אף שבסליחות לצום גדליה כותב הרבי שנראה לו לעשות כן, אך "לא מלאני לבי" להורות).

בהסליחה "והורית" שנאמר כפזמון סיים הרבי בקול בכל פעם בתיבות "הורית דרך תשובה לבת השובבה". ובתפילת עננו מסיים בקול בכל מקום בו מופיע נקודתיים, ובמחזור יוה"כ, שבערבית אומרים זה, מחולק הוא לקטעים.

זמן קצר אחר שחרית זכינו לשיחת קודש בלתי צפויה (כי אין זה רגיל כלל שיחות אחר שחרית, וביום זה הלא צפויה שיחה של "דברי כיבושין" לאחר מנחה והנה שפע אור כזה נוסף לנו). גם עתה דובר על שנת הבנין.

באמצע השיחה הרבי פסק למשך זמן מה והפנה ראשו מעט לימינו, אחר זמן נודע לי שזה היה מפני ש"ידיד בית רבי" ר' אברהם הרופא, ד"ר זליגסון, נפל בהתעלפות חזקה והזעיקו הצלה. הרבי קצת הפסיק הסתכל בד"ר זליגסון ואחרי כן המשיך בשיחה. (ד"ר זעליגסון חי לאחר מכן עוד כמה חדשים, ועל הלוייתו, בחודש שבט, הרבי יצא. וכנודע גודל החיבה שרחש הרבי לרופא זה).

בכלל בעת התפילה מבחינים בדברים נפלאים: הרבי מרבה למשמש בתפילין, בנוסף למקומות המפורסמים "פותח גו'" וכו'. הרושם הנפלא מהתנועות המדויקות, שהם במנוחה נפלאה בלי תזוזה קלה שאין לה טעם, עושה תחושה שהנה עומדים לפני איש אלקים, שאין אצלו הנעת אבר ואצבע קלה ללא כוונה אלקית. מה שאצל אנשים רגילים יש ריבוי תנועות שונות, בתפילת העמידה וכדומה "איזו תנועה רצונית", הרי שאצל הרבי אין זה כהבעת רצון, אלא מנפשי' כרע, והכל באופן דתמימות (וכפי שנתבאר בשיחת ב' דחג הסוכות השנה) - שתמימות הוא שאין חסר מאומה ואין יתר מאומה.