כ' תשרי תשכ"ה

שבת חוה"מ סוכות, כ' תשרי תשכ"ה

הרבי אמר למטה בבית הכנסת "איזהו מקומן" כי לאחר מכן הוא אומר קדיש. כשהחזן התחיל לומר "יהי-רצון", הרבי הגביה את ידו והורה לו להמתין (כי לא גמר לומר עדיין).

ניגנו "האדרת והאמונה", "אתה בחרתנו", "הוא אלוקינו". מפטיר כרגיל. אחר התפילה יצא הרבי, והדבר היווה סימן לכך שתתקיים התוועדות.

ההתוועדות התחילה בשעה 1:30 בבית-הכנסת, ללא אמירת "לחיים". דיבר אודות האושפיזין ואמר שבנוסף לאושפיזין שנזכרים בזוהר אמר הרבי הריי"צ נ"ע שישנם גם חסידי'שע אושפיזין והם הרביים, מהרבי הבעש"ט עד אדמו"ר מוהרש"ב. אחר כך ביאר שלפי הסדר אזי היום הוא האושפיזין של הרבי מוהר"ש, והרחיב עליו את הדיבור בסיפורים וביאורים על מסירות הנפש שלו לקרב יהודי. בדברו אודותיו בכה הרבי כמה פעמים.

שיחה מיוחדת הוקדשה לשייכותה של הקריאה בתורה של היום לחג, ובכלל לשבת. מאמר לא היה, וההתוועדות בכלל הייתה קצרה מהרגיל, פחות משעתיים. אחר כך מנחה. מעריב ב-7:45 כרגיל.

במוצאי שבת בשעה 1:00 בלילה אמרו תהילים דליל "הושענא רבה". אחר תהילים יצא הרבי לביתו. היה זה קרוב לשעה 3:00.

בחול-המועד סוכות, כשהשעה הייתה אחר מעריב והאווירה הייתה טובה וגם מזג האוויר היה נוח, נאספו אל הסוכה בחצר 770 מזקני החסידים, שבעיני כל החמימים והצעירים הם הדמויות, הם הסאלדאטן של הרבי. מהם הוא דורש. על ידם הוא מבקיע את הדרך. הם הם התאספו לשבת אחים גם יחד.

בהם יושבים הרב שמואל שי' לויטין המשפיע בישיבה, ר' שמואל שהיה מהתמימים והרבנים הבולטים בימים הקשים שלפני המלחמה, שעמד כצור במאסרים, וכעת מרעיף על התמימים בשיעורי התניא והתוועדויות עם התמימים את חכמתו וידיעותיו. כמו ר' ישראל שי' ג'ייקובסון שגם הוא מראשי עסקני חב"ד בארה"ב ומייסד כמה וכמה ממוסדות רבנו פה, הידוע באמרי שפר שלו ותבונתו המעשית. מספרים שיש לו אוצר אשר לא יסולא בפז מימי האור בליובאוויטש עד שנות אלו. הוא נראה מבחוץ כמפוזר אבל הוא אגד את אוצרותיו בתיקים שרק הזמן יאלץ אותו להביאם לאור עולם.

דמות כמו ר' אלי' סימפסאהן שהיה מה"חוזרים" אצל אדמו"ר הרש"ב והמתורגמן אצל אדמו"ר הריי"ץ, איש נעים הליכות שתמיד מאחורי הקלעים לכאורה, איש עם עשייה רבה, אשר על אף גילו נכון לו עוד מקום של מזרח בליובאוויטש.

כאשר הם מתיישבים להתוועד, ונלווה אליהם הרב קזרנובסקי שי' שידיו רב לו בפיתוח מוסדות חב"ד באה"ק ומדבר תמיד בחיוך נלבב, בערגה ובגעגועים למוסדות חב"ד ובתי הספר למלאכה בכפר חב"ד ואלו אשר עומדים בראשם, אנשים שהם לסמל בחב"ד, כמו הרב יוחנן שי' גורדון הגבאי השנון החסידי אשר אוי לו למי שנופל בשבט לשונו ומפריע לו במילוי תפקידו. כאשר אלו לוקחים מעט משקה ונזכרים בימי האור ומנסים לעשות השוואות לימים אלו של התמסרות של השלוחים הצעירים היוצאים לערי השדה בשליחות רבנו על המעלות והחסרונות של ימי מסירות הנפש בגשמיות ממש, על ההגליות והמאסרים של אברכים שנקרעו מבתיהם והשאירו עולל ויונק ומשפחות ללא משען, ומסירות הרצון של האברכים של היום ועוד.

וביניהם יושב ר' מענדל שי' פוטרפאס ואחיו ר' הענדל שי' במלוא הדרו וחיוכו הרחב וגבות עיניו הרחבות. הם לא משים אחד מהשני לאחר נתק של שנים של מסירות נפש ומאסרים ומגוללים אחד לשני את שעברו, והצעירים נדחסים לשמוע להאזין ולקלוט.

ר' הענדל מוזג לעצמו ולאחיו ולסובבים אותו במעין אבהות טבעית לכל הסובבים ופוצח בשיר "נייעט נייעט ניקאווא" ומעיניו זולגות דמעות של אושר על כי זכה לעת זו אשר פוגש באחיו אשר כה אהב ואשר הוא תמצית חייו לאחר שאיבד את כל משפחתו בשואה, וכה הרבה מהרבי ברכה עבורו שיצא מעמק הבכא. ור' מענדל אחיו מבטל בהינף יד את רגשותיו ומחבקו ודורש ממנו שיתמסר יותר לרבי וימסור את רצונותיו בעיקר לרבי. ור' הענדל בחוש הציור שלו המפותח מתאר את אשר עבר עליו בשני עשורי חייו ומושך אליו תשומת לב האברכים.

בינתיים מגיע הרב בן ציון שי' שמטוב שלפי ערך צעיר מהם, בוודאי ברוחו לפחות, ודורש מהם מכולם שיחתמו על מכתב בקשה נפשית לרבי שיגיה השיחות קודש הנאמרות, והוא ידאג להפיצם ולפזרם, ויכוף את התמימים וכל מי ששייך "אז מ' זאל זיך קאכן אין די שיחות און מ' זאל גיין אין די שולהן חזר'ן די שיחות ויהיה מהפכה בין אנ"ש ובין העולמ'שע". הוא בדמיונו רואה כבר את המוני היהודים ממלאים את 770.

והרב שמואל לוויטין והרב ג'ייקובסון והרב סימפסאהן היו בהאזנה מלאה לדברי הרב שמטוב אם מגודל הרעיון או מהפאתוס הרב שבדבריו, או אם הבחנתי נכון הם נאלמו דום מפני שהם חוששים שעוד מעט הוא יכוון את דבריו אליהם.

בין לבין הגיע סבי ר' אברהם פאריז וישב כמצטנף בפינה והקשיב לכל מילה, וכנראה חיכה שיהיה מעט רגיעה, וסבי שידוע שלא חת מאיש ולא בז ח"ו לאיש גם כן, התרומם מ"מחבואו" וכדרכו בכפר חב"ד בהתוועדויותיו בבתי כנסת כשהקהל מלא וגדוש וגם כאשר מאן דהוא מדבר אבל לא מכוון לאמיתתו... הוא נעמד על השולחן ונותן צעקה "רעבע" אבל כזה "רעבע" שהכל מוסט מיד לרבי. איש לא יהין לדבר על נושא אחר ואיש לא יהין להשתיק את המשתיק. ואו אז הוא מתחיל: "די מחשבה דיבור ומעשה איבער געגעבן צום רעבע. טראכטן וועגן רעבע, רעדן וועגן רעבע און טאן נאר פארן רעבע. די מחשבה דבור ומעשה פון די ווייב און די קינדערלאך צום רעבע, האדעוון זיי פון קינדווייס אוף צום רבי'ן. דעם רבי'ן זאל גיזונד זיין איז איבערגיגעבן פאר אונזער גשמי און רוחני, מעגן מיר עם אפדיינקען לפחות ווי א גוטער פריינט און נאך מער"...

ואז הוא פונה לרב בן ציון שמטוב: "הער הער בענצ'ה! מיר זיינען שיין ארוייס פון וואלד. היינט איז נישט קיין פארטיזאנישע פראנט. מיר זיינען אין ארץ נושבת. די פראנט איז אנדערש ווי גיווען. מ'דארף רעדן צו די קינדער. צו די פרויען איינבאקן זיי אין הארץ דעם רבי'ן! מ'דארף פארבריינגען צווישען זיך אסאך. דאס איז די איינציקע זאך אז מ'וועט זיך צונייפריידען. מ'דארף פארבריינגען און רעדן נאר איין זאך – וועגן רעבע. דאס איז אלץ. דאס איז תמצית חיינו".

וכך הוא המשיך משך זמן לנטוע בלבבות את הנושא. הלהט, בהירות הדיבור, סגנון הדיבור. האברכים והתמימים עמדו צפופים לקלוט וכך נמשך זמן רב. בין המתוועדים היה ר' אשר שי' ססונקין שהגיע זה עתה מרוסיה ותבע: "מילא אין עשה טוב קענען מיר זיך נישט גלייכן צו די אבות, אבער אין סור מרע קענען מיר דאך זיך יא גלייכן צו זיי".

בהמשך ההתוועדות הגיע ג"כ לפתע הרב בנימין קליין שי' המזכיר הצעיר מלא המרץ וראה התוועדות והמולה ושולחן ריק, מיד קפץ והביא מביתו שקיות עמוסות מזון לפארבייסען והחיה את נפש החסידים.

בין לבין התעניין ר' הענדל שבחייו הפרטיים גם עסוק למחייתו בציור, אם יש פה אחד מתושבי אה"ק שגר בכפר חב"ד שהכיר את ר' אלי' פאר, מזקני הכפר מיוצאי וויטעפסק. מה שמעניין אותו, הוא שמע ויודע שלפני כ-10 שנים הגיע הצייר הנודע שאגאל לביקור אצל ר' אלי' פאר, גם הצייר היה וויטעפסקער, ולאחר הביקור השאיר לו ציור רב ערך מעשה ידיו ששווה הון רב, והאם ידוע שואל הוא מי "הרים" את זה מביתו מבלי להשאיר עקבות. בעולם הציירות מחפשים זה מאוד.

ההתוועדות נמשכה זמן רב והרבה פנינים נשמעו בה. היה זה לילה שהואר ע"י התמימים שעליהם הוטל להאיר את העולם.